אביבה אורי, יאיר גרבוז, הנרי שלזיניאק, לאה ניקל, רפי לביא, מיכאל גרוס, משה גרשוני, ציבי גבע, משה קופפרמן
מאוסף צ' מיורקס
.1980צ'רלי מיורקס נוסע לראות את מאתיס גרונוואלד בקולמאר, בהשפעתו של משה גרשוני. באחת השיחות הראשונות, הראשונות לחברותנו, אנו משוחחים על גרונוואלד. אז עסקתי אני שוב בגרונוואלד - רישומים גדולים, העוסקים בניגוד (אולי הקונטרה פונקט) שבין הדמות הסובלת של הנוצר ,דמות אדם המוחה על היסורים, לבין צורת הצלב כחומר, כצורה שמעבר לסבול, על הבלבול שבאמות המידה שבין הצופה לבין המראה. במזבח של איזנהיים הופכים החומר ליסורים, הדם אינו אלא צבע אדום ורענן לעד והצורה -אינה אלא הרוח ההולכת ובאה.
באמנות גדולה הופך הטירוף לשפוי והסבל אינו אלא ציור מתוכנן להפליא.
אנו משוחחים על גרונוואלד, על הטירוף ועל הציור. נוצרת כימיה... צ'רלי מיורקס עצמו הוא כרוח - יום אחד מלטפך, יום שני נושף בעורפך ויום שלישי כרוח ,הבוגדן הוא משליך בוץ ועפר בפניך, ופתאום - הלך ואיננו.
דומה שדברים אלה משתקפים באוסף: המתח שבין קופפרמן, מתוכנן ומחושב, לבין גרשוני, מרוגש, מגורה, הצר בתאווה בצבע, בקריאה נואשת: "הצילו" לבין גרבוז המלקט מחבר ומספר ללאה ניקל של סערת חושים וצבע. בין אביבה אורי שעפרונה הדינמי אינו יודע מנוחה, ודורצ'ין העוסק בריסון גרוטאותיו. בין יהודית לוין המתרבתת שברי דיקטים יתומים בנןריחות צבע דשן ותומרקין הקושר סבןלים, אוביקטים וחומר. בין רפי לביא המייצר דינמיות מוטורית, ילדותית, הנטמעת בצבע של ציור "ציוד" ותמר גטר המתמצתת מיתוסיםלמיתווה חסכוני רב עוצמה.
אוסף הנמצא בין הקטבים של האמנות הנעשית כאן ועכשיו, שבין הפיוט של הנרי שלזניאק והדמות האוניברסאלית, חסרת המנוח של פנחס כהן-גן.
לאסוף אמנות זו צורת חיים. מן הדורסנות והחמלה, מן ההקרבה, מן ההרפתקאה. היא ,PASSION - יש בה מן התאווה והחסרת הגיון, כאמנות עצמה, בין אם דבקה בנסיכיס כבני מדיצ'י או בסרסורי מניות כג'וזף הירשהורן האספן יחיד-סגולה ואחריותו ההסטורית אינה פחותה מזו של האמן.
האספן אינו מוסד ציבורי, כמוזיאון המנוהל בידי אנשי מקצוע שאחריותם מתחלקת על כתפיהם של שליחי הציבור וועדות. האספן יושב בסירה אחת עם האמן, ובישראל של שנות השמונים זוהי סירה בודדת...